אחת המשוררות האהובות עלי היא זלדה. אני רוצה לנתח כאן את אחד השירים המנחמים והיפים שלה, שכשאני קוראת אותו אני ממש מרגישה איך יד מושטת אלי ולוקחת אותי אל מקום שליו וטוב. לצורך ניתוך השיר אביא אותו כאן בשלומותו:
מילות השיר "כל שושנה" / זלדה
כָּל שׁוֹשַׁנָּה הִיא אִי
שֶׁל הַשָּׁלוֹם הַמֻּבְטָח,
הַשָּׁלוֹם הַנִּצְחִי.
בְּכָל שׁוֹשַׁנָּה מִתְגּוֹרֶרֶת
צִפּוֹר סַפִּירִית
שֶׁשְּׁמָהּ “וְכִתְּתוּ”.
וְנִדְמֶה
כֹּה קָרוֹב
אוֹר הַשּׁוֹשַׁנָּה,
כֹּה קָרוֹב
נִיחוֹחָהּ,
כֹּה קָרוֹב
שֶׁקֶט הֶעָלִים,
כֹּה קָרוֹב
אוֹתוֹ אִי –
קַח סִירָה
וַחֲצֵה אֶת יָם הָאֵשׁ.
(פורסם בספר שירי זלדה, הקיבוץ המאוחד 1985)
והנה גם ביצוע יפה של גידי גוב, בלחן של יזהר אשדות:
ניתוח השיר
"כל שושנה היא אי של השלום המובטח, השלום הנצחי" – קודם כל ננסה להבין מהו השלום הנצחי. שלום יכול להיות הניגוד של מלחמה, מה שמקבל חיזוק מהציפור הספירית ששמה "וכיתתו": זוהי אלוזיה (הרמז) לפסוק "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב' 4). משמעותו של הפסוק היא סוף לכל המלחמות בין העמים, כולם יהפכו את כלי הנשק שלהם לכלי עבודת אדמה ויחיו בשלום. כלומר השלום הנצחי הוא הסוף למלחמות שבאחרית הימים, אז יעסקו בהצמחה של שפע ולא בהרג.
השושנה היא פרח נוי מתורבת, הצומח מן האדמה אותה עובדים באתים ומזמרות. כלומר השושנה היא אי קטן, בהווה, של אחרית הימים האופטימית שבה עוסקים בעבודת אדמה ולא במלחמה. הציפור המתגוררת בשושנה יכולה להיות הפוטנציאל לחופשיות שמעניק השלום הזה.
הקריאה הזו מכונה בניתוחים רבים "הרובד הלאומי", כאילו שמלחמה זה משהו יחודי לעם שלנו. אני לא כל כך מתחברת להגדרה הזאת, כי כולנו יודעים שמלחמות הן אוניברסליות, וגם סוג השלום של סוף למלחמות הוא אוניברסלי כי אחרית הימים לפי הנבואה היא לכל העמים, ולא רק לעם ישראל.
השיר מזמין את הקורא לחוש בחושיו את הקרבה לכאורה של אפשרות השלום: אור השושנה = ראייה, ניחוחה = ריח, שקט העלים = שמיעה. אבל אחרי התקרבות החושית ואפילו אפשר לומר החושנית אל השלום, ואחרי שנאמר לנו שהוא "כה קרוב", אנחנו מבינים שהדרך להגיע אליו חידתית: "קח סירה וחצה את ים האש". אבל ברור שסוף לכל המלחמות לא יבוא ממעשה של אדם אחד.
זה מוביל אותנו לרובד נוסף של השיר, שמגיע מהמשמעות הנוספת של שלום: שלום פנימי, שלווה פנימית, או אם תרצו – נירוונה. הרובד הזה מכונה לרוב רובד רוחני או רובד מיסטי. אבל אם מפריד בינינו לבי האי של השלום הנצחי ים של – אולי בעצם האי לא קרוב כמו שנדמה. ואיך אפשר לחצות ים של אש בסירה? הרי היא תשרף!
ים האש מיצג לדעתי את הקושי הגדול שלנו להגיע לשלום הנצחי הפנימי, אבל הקושי הזה נמצא בראש. ים האש הוא דבר דמיוני (ואפילו אוקסימורוני, כי ים הוא גוף מים) והשלום בעצם כן ממש קרוב וממש כאן. אותו שלום פנימי ורוחני, על אף שלא מביא את קץ כל המלחמות בין כל הגויים, מוציא אותנו מהמלחמה. אנחנו חופשיים להיות הציפור הספירית ולהתגורר בשלום הנצחי המובטח.
לבסוף אוסיף שהבחירה בשושנה כמסמלת את השלום הנצחי, ולא כל פרט יפהפה אחר בטבע, יכולה להתקשר גם לסמליות של פרח הלוטוס בבודהיזם: הלוטוס מייצג טוהר ויופי, חיי נצח וכח אלוהי.
ניתוח שירים לעבודות
אם אתם צריכים ניתוח מקיף יותר של השיר "כל שושנה", או אם יש לכם שירים אחרים שברצונכם לנתח (של זלדה או של כל משורר.ת אחר.ת), אני ממש פה בשבילכם. פשוט שלחו לי את השיר וההנחיות לניתול למייל dalit.krinsky@gmail.com או כאן בטופס, ואחזור אליכם בהקדם.
שלכם,
דלית.
