כמה מחשבות על אסון 7 באוקטובר בפרספקטיבה היסטורית

אסון 7 באוקטובר והשוואות היסטוריות

האירועים הקטלניים של 7 באוקטובר 2023, המכונים "השבת השחורה", עוררו באופן מיידי אסוציאציות להשמדות קודמות של יהודים לאורך ההיסטוריה. עצם השימוש בתואר "שחורה" לשבת זו, מרמז על דמיון לפוגרומים ומאורעות אחרים שזעזעו את העם היהודי. המאמר מדגיש שני מוטיבים עיקריים: האחד, הנטייה של הציונות לשנות כיוון אסטרטגי בעקבות זעזועים חמורים, והשני, העיסוק הגובר בהשוואה בין השואה לבין אסונות מאוחרים יותר, ובפרט זה של 7 באוקטובר. הטרגדיה, שגבתה את חייהם של יותר יהודים ביום אחד מכל אירוע מאז השואה, נתפשה כ"חוויית שואה" מחודשת, בעיקר לאור העדויות המצמררות שפורסמו זמן קצר לאחר מכן.

משמעות השואה והשוואות שגויות

המאמר מדגיש כי אין מקום להקבלה ישירה בין שואת יהודי אירופה ובין אסון 7 באוקטובר. השואה הייתה מאורע היסטורי ייחודי, שונה במהותו – פעולה שיטתית, ביורוקרטית, ממוסדת על ידי מדינה ששמה לה למטרה להשמיד את העם היהודי. לעומת זאת, מתקפת חמאס בוצעה על ידי ארגון טרור פנאטי ביום אחד בלבד, בתחומי מדינת ישראל הריבונית. עם זאת, הדמיון בתחושת חוסר האונים והנטישה שחוו הנפגעים באותו יום, מזכיר זיכרונות קשים מהעבר.

תוצאות פוגרום קישינב (1903): אוגנדה במקום פלשתינה

פוגרום קישינב, שנחשב במשך עשורים לאירוע האנטישמי המודרני המובהק ביותר, הביא לתגובה ציונית מיידית. אף שהפוגרום נמשך שלושה ימים בלבד, הוא כלל מעשי אלימות נוראים, רצח, אונס והרס רכוש. שירי ביאליק שנכתבו בעקבותיו הפכו לאבני יסוד בזיכרון הלאומי. הזעזוע הביא את הרצל לשקול ברצינות את תוכנית אוגנדה, מתוך הבנה שהציונות תישאר חסרת ערך אם לא תציע מענה מיידי לאנטישמיות הרצחנית.

תוצאות מאורעות תרפ"ט (1929): הפרדה גיאוגרפית בין יהודים לערבים

במאורעות תרפ"ט, ובעיקר בטבח בחברון, נרצחו 133 יהודים. האירועים החלו בעקבות מתיחות דתית סביב הכותל המערבי, והוסלמו לאלימות קשה. מאבק פנימי בציונות התנהל בין גורמים שקראו לאיפוק לבין אלו שדחפו לעימות. בסופו של דבר, האירועים הביאו לשינוי במדיניות ההתיישבות – הקמת יישובים סמוכים זה לזה ולא באזורים מבודדים, כדי להבטיח ביטחון פיזי.

1937: שלב ראשון במהפך מדיני

בעקבות תחילת המרד הערבי הגדול והמלצות ועדת פִּיל לחלוקת הארץ, התחולל שינוי אסטרטגי מהותי: הציונות החלה לקבל את עקרון החלוקה, וויתרה על דרישה למדינה יהודית בכל הארץ. ההבנה הייתה שאם יסרבו – השלטון הבריטי ימשיך וההגירה היהודית תוגבל מאוד, מה שיגרום לאובדן התקווה הציונית.

שנות מלחמת העולם השנייה: מדינה יהודית מנהר הירדן ועד הים

במהלך המלחמה, ובמיוחד בוועידת בילטמור ב־1942, החליטה ההנהגה הציונית לדרוש מדינה יהודית בכל שטח פלשתינה המנדטורית. זו הייתה מדיניות רחבה יותר שעדיין לא לקחה בחשבון את ממדי ההשמדה באירופה. אך בהמשך, ההתפכחות לא איחרה לבוא.

"השבת השחורה" של 29 ביוני 1946: מהפך דיפלומטי

לאחר שנה של פעולות צבאיות נגד הבריטים, שכללה פיצוץ גשרים, הסתננות ועלייה בלתי־לגאלית, נתקלו הציונים בהדיפה קשה מצד השלטון הבריטי, שכללה מעצרים, החרמות והשתלטות על מפקדות. בעקבות זאת, חלה תפנית חדה במדיניות: מוּשָם הדגש על פעילות דיפלומטית, תוך קידום רעיון להקמת מדינה יהודית רק בחלק מהשטח. הנשיא טרומן תמך בכך בנאום חשוב באוקטובר 1946, והדבר הוביל לשיתוף פעולה בזירה הבינלאומית, שהבשיל בהחלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947.

תפקיד השואה בהקמת מדינת ישראל

המאמר עוסק בטענות הרווחות, לפיהן מדינת ישראל קמה כ"פיצוי" על השואה, ומתנגד להן בחריפות. ההיסטוריון הדגול סלבוי ז'יז'ק, למשל, תיאר את הקמת ישראל כפעולה אירופית שמטרתה הייתה "לכפר על חטאי אירופה". אך בדיקה היסטורית מצביעה על כך שדווקא ההחלטות של ועדות החקירה והאו"ם לא הזכירו כלל את השואה. ההחלטה להקים מדינה יהודית נבעה בעיקר מארבעה גורמים:

1. קיומה של אוכלוסייה יהודית משמעותית בפלשתינה, שהיוותה כשליש מהאוכלוסייה.

2. הרצון לפתור חלק מבעיית הפליטים היהודים באירופה, אך לא כפתרון מלא.

3. העובדה שהרעיונות על חלוקת הארץ התקיימו כבר מ־1937.

4. התרשמות מהכוח הארגוני והפוליטי של היישוב היהודי בפלשתינה, שהתנהל כיישות מדינית מתפקדת.

השואה השפיעה בעיקר על היהודים עצמם: גברה התחושה של "עכשיו או לעולם לא", נוצרה נכונות להתפשר ולקדם פתרון מדיני. גם קהילת יהדות ארצות הברית הפכה לאקטיבית יותר, והניצולים עצמם הפגינו נחישות יוצאת דופן להגיע לפלשתינה.

משמעות השיח המחודש על שואה בעקבות 7 באוקטובר

שתי טענות חוזרות כיום: שהאסון של אוקטובר 2023 הוא שואה חדשה, ושהשואה הייתה הסיבה היחידה להקמת המדינה. המאמר קובע ששתי הטענות הללו חותרות תחת הציונות. אם כל הזוועות יכולות לקרות מחדש גם לאחר 75 שנות ריבונות, מה הועילו הציונות והמדינה? ואם השואה לבדה הביאה להקמת המדינה, אזי הציונות עצמה אינה גורם היסטורי עצמאי. תפיסה כזו מוחקת את ההיסטוריה המורכבת של המאבק הציוני.

נקודת ארכימדס: מה הוביל לאירועי 7 באוקטובר?

יש הטוענים שהאירועים נובעים מהנסיגה הישראלית מגוש קטיף ב־2005, אחרים רואים את שורשיהם באוסלו 1993, ואחרים אף חוזרים למלחמת העצמאות ב־1948. אך המאמר טוען שהנקודה הקריטית היא דווקא 1967: המלחמה ההיא, שחררה שטחים אך יצרה מצב בלתי פתיר. ה"כיבוש" של עזה והגדה, התגברות הלאומיות הפלסטינית, התפשטות חמאס והתקבעות הסכסוך – כולם נעוצים ביום השביעי של מלחמת ששת הימים. האירועים של 7 באוקטובר הם תוצאה ישירה של אותה מלחמה.

סיכום

לכל אחד מהאירועים ההיסטוריים שנידונו במאמר יש השפעה ישירה או עקיפה על העמדה הציונית והמדיניות הישראלית לאורך השנים. הפוגרומים הובילו לתיקון גישות, לשינויים טריטוריאליים, ולמוכנות לפשרות. גם השואה השפיעה, אך לא בדרך שהאקדמיה הפופוליסטית טוענת. המאמר קורא להפקת לקחים נבונה, לא מתוך דמגוגיה רגשית אלא מתוך הבנה היסטורית מדויקת. ייתכן כי גם "השבת השחורה" של 2023 תהפוך לנקודת מפנה – אך זאת בתנאי שההנהגה תאמץ גישה ריאליסטית, כפי שעשו קודמיה. הדרישה היום אינה רק תגובה צבאית אלא חיפוש אחר פתרון מדיני בר־קיימא.

מקור

Halamish, A. (2024). Some reflections on the October 7th catastrophe in historical perspective. Israel Studies, 29(1), 89-100.‏