הגדרות והשלכות של הפרעה טורדנית כפייתית
הפרעה טורדנית כפייתית (OCD) נחשבת לאחת ההפרעות המגבילות ביותר מבין הפרעות החרדה, והיא מאופיינת בנוכחות של אובססיות, קומפולסיות או שילוב של שתיהן. האובססיות הן מחשבות טורדניות, דחפים או דימויים שחוזרים שוב ושוב בצורה בלתי רצונית ומעוררות חרדה או מצוקה. הקומפולסיות הן פעולות חוזרות ונשנות, גלויות או מחשבתיות, שהאדם מרגיש צורך כפייתי לבצען כדי להפחית את החרדה או למנוע התרחשויות לא רצויות.
התנהגויות אלו צורכות זמן רב, גורמות לקשיים בתפקוד המשפחתי כמו מריבות זוגיות, יוצרות נטל כלכלי, ומתסכלות את בני המשפחה. לעיתים, החולה מערב את בני משפחתו בטקסים ובפעולות ההימנעות שלו, מה שמחמיר את המצב ויוצר מתח נוסף. משפחות רבות מתקשות להאמין או להבין את ההפרעה, מגיבות בתסכול, בכעס או באשמה, ולעיתים אף חשות אשמה כלפי המחלה של ילדם. עם זאת, מחקרים מראים כי תקווה וסביבה תומכת קשורות בהתמודדות חיובית יותר.
טיפוסי קשרים בין-דוריים
קיימת סיווג של מערכות יחסים משפחתיות שמחלקת את היחסים לחמישה טיפוסים. היחסים מסוג "צפוף" (tight-knit) מאופיינים בקרבה רגשית גבוהה, מגורים סמוכים ותמיכה הדדית תכופה. מנגד, היחסים מסוג "מנותק" (detached) מאופיינים בהיעדר קרבה או תמיכה. ביניהם קיימים שלושה טיפוסים נוספים: "חברתי", "אינטימי אך מרוחק", ו"חובה", המתארים רמות שונות של קשרים רגשיים ופונקציונליים.
הסתרה, סטיגמה ובידוד חברתי
הפרעת OCD כרוכה פעמים רבות בבושה ובפחד מדחייה, ולכן החולים נוטים להסתיר את האובססיות שלהם. לעיתים גם המשפחה משתתפת בהסתרה כדי למנוע מבוכה או דחייה מהסביבה. תופעת הסטיגמה נחשבת למחלה שנייה בפני עצמה, מאחר שהיא גורמת לבדידות חברתית ולעיתים אף לניתוק מוחלט. לאנשים עם OCD יש סיכוי מוגבל להשתלב בחברה או לקיים חיים חברתיים מלאים. חלק מהחולים לא מצליחים לפתח קשרים חברתיים כלל, בעוד אחרים מצליחים לשמור על מערכות יחסים מספקות.
מטרות ושיטת המחקר
המחקר הנוכחי ביקש לבחון את טיב היחסים המשפחתיים והבין-אישיים של חולי OCD לפי תפיסת החולים עצמם. המחקר בוצע בשיטת מחקר איכותני במסגרת פרדיגמה קונסטרוקטיביסטית, תוך שימוש בגישת מחקרי מקרה קולקטיביים. נחקרו שני משתתפים צעירים, גבר ואישה, שניהם רווקים בני 18 ממעמד סוציו-אקונומי בינוני, שאובחנו עם OCD אך לא קיבלו טיפול קודם. המשתתפים נבחרו מהמחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים מאיו בלאהור, פקיסטן.
נעשה שימוש בריאיונות עומק חצי מובנים שהוקלטו ותומללו. הנתונים נותחו באמצעות ניתוחי מקרה בודדים ולאחר מכן ניתוח השוואתי בין המקרים. זוהו נושאים חוזרים ודפוסים משותפים, תוך שמירה על אמות מידה של תקפות ואמינות.
מערכות יחסים משפחתיות
קשר עם האם: טיפוס צפוף
שני המשתתפים תיארו את הקשר עם אמם כקשר קרוב ותומך. האם הפגינה אמפתיה, תקווה והבנה כלפי המחלה של ילדם, דבר שתרם ליחסי עזרה הדדית ולסביבה תומכת. הם שיתפו כי האמהות עודדו טיפול והביעו אכפתיות רבה.
קשר עם האב: שוני בין משתתפים
אצל המשתתפת סנה, הקשר עם האב היה מרוחק. האב הפגין כעס מתמשך, הגיב בצעקות ובזלזול, והאשים אותה בכוונה תחילה בהתנהגותה. היחסים ביניהם חסרו חמימות, הבנה או תקשורת משמעותית. לעומתה, עלי תיאר קשר צפוף עם אביו, שהתעניין במצוקתו, הפגין הבנה כלפי מחלתו ועודד אותו לקבל טיפול.
קשר עם האחים: טיפוסים מנותק וחובה
סנה תיארה את יחסיה עם אחיה כמנותקים. הם הראו סלידה כלפי טקסי הרחצה שלה, כעסו על צריכת המים הגבוהה ודרשו הסברים חוזרים. התגובה הכוללת הייתה של כעס ודחייה. לעומתה, עלי תיאר קשרים מסוג חובה. היחסים כללו אינטראקציות כמותיות, אך האחים הפגינו חוסר הבנה ולעיתים אף בושה בגללו. הם קראו לו בשמות גנאי ודרשו ממנו לחזור להתנהגות "נורמלית".
מערכות יחסים בין-אישיות
קשרים עם חברים: הדדיות
שני המשתתפים תיארו קשרים הדדיים עם חבריהם. עלי הסתיר את המחלה בתחילה, אך כאשר גילה עליה, חבריו הגיבו באמפתיה, עודדו אותו לפנות לטיפול וניסו לנרמל את מצבו. לעומתו, סנה חששה לשתף את חברתה הקרובה כדי לא לאבד את הקשר. היא לא שיתפה אותה במחלתה מתוך פחד שתגיב בדחייה כפי שעשו בני משפחתה.
קשרים עם קרובים/בני דודים: הדדיות
עלי לא שיתף את קרוביו במחלתו, לכן היחסים איתם לא השתנו. קרוביו לא היו מודעים למצבו. סנה לעומת זאת שיתפה את בני הדודים שלה, שקיבלו אותה, הפגינו תמיכה וידעו על הטיפול שהיא מקבלת.
דיון
תוצאות המחקר ממחישות כי הקשרים המשפחתיים של חולי OCD נעים בין תמיכה לאדישות, ומושפעים רבות מתפיסת בני המשפחה את המחלה. הורים שראו ב-OCD מחלה אמיתית נטו להעניק תמיכה רגשית, לעודד טיפול ולשמור על קשר חם. לעומת זאת, בני משפחה שהתכחשו למחלה, או ראו בה בעיה התנהגותית בלבד, נטו להביע כעס ודחייה. תגובות מסוג זה יוצרות סביבת חיים קשה, מגבירות את הבידוד החברתי, ועלולות להחמיר את מצבם של החולים.
הקשרים עם האחים נעו לרוב בין קשרי חובה למנותקים. תגובותיהם כללו רגשות עזים של כעס וביקורת, שלעיתים נבעו מחוסר הבנה של ההפרעה. תגובות אלו עולות בקנה אחד עם ממצאים קודמים שמצביעים על כך שמשפחות רבות מתקשות להבין מדוע החולה לא "שולט" בהתנהגותו, מה שמוביל לרמות גבוהות של רגשות שליליים כלפיו.
בקשרים החברתיים, השניים נטו להסתיר את המחלה מתוך בושה ופחד מסטיגמה. עם זאת, ברגע ששיתפו את חבריהם, נתקלו בתגובה חיובית, חמה ותומכת. תגובות אלו עומדות בניגוד לחששותיהם המוקדמים, ומצביעות על כך שבמקרים רבים החברה אינה דוחה את החולה כפי שהוא מצפה.
מסקנות
הקשרים המשפחתיים והחברתיים של חולי OCD מגוונים מאוד, וכוללים גם דפוסים של תמיכה והכלה וגם דפוסים של דחייה וביקורת. מכיוון שלמשפחה תפקיד משמעותי בהחלמה ובהתמודדות עם ההפרעה, חשוב לכלול אותה כחלק בלתי נפרד מהטיפול הפסיכולוגי. יש להעלות את המודעות בקרב בני משפחה לגבי טיבה של ההפרעה, וללמד אותם דרכי התמודדות תומכות ולא שיפוטיות. כמו כן, ראוי להרחיב את המחקר על אוכלוסיות גדולות יותר כדי לבסס את ההבנות האלו ולהשתמש בהן לפיתוח מודלים טיפוליים מותאמים תרבותית.
מקור
Ali, N., Butt, A. J., & Bokharey, I. Z. (2015). Familial and interpersonal relations in patients with obsessive compulsive disorder (OCD). Journal of Psychology and Clinical Psychiatry, 4(3), 11-12.
ניתן להוריד מצגת על המאמר בקישור הזה.
